כל יהודי נמצא בתוך מערכת מצוות, אשר מלווה אותנו כעם כבר במעמד הר סיני, ולצידה הצטוונו לעבוד את בוראנו אהבת אמת כי הוא אשר נותן לנו חיים ומזור מדי יום ביומו. אם כך חובה עלינו לדעת כיצד ניגשים למצוות?

יש אדם אשר החל את צעדיו הראשונים בלימודי היהדות ובקיום המצוות. כל דבר וכל פעולה הכי קטנה זרים ומנוכרים לו. בכל דבר הוא ינסה להביע את דעתו, לשאול, לחקור ולדעת איך עושים כל מצווה וכל פעולה על הצד הטוב ביותר. זו הגישה האישית שלו למצוות, לשמח את הבורא ולעשות נחת רוח להשם יתברך.

לעומתו יש אדם השומר מסורת שנים רבות, ומקיים מצוות. כאשר הוא מגיע למעמד קיום המצוות גם הוא מקיים "לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו" בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

אם כן נמצא ששניהם שווים, אמנם כל אחד לפי דרגתו. איך הוא הגיע לאן שהגיע ומה הוא עשה בדרך בשביל להגיע לאותה הדרגה. ובאמת הכל תלוי בתורה ובמידות טובות שיש לאדם לטפחם ולגדלם להיות אילן גדול ומפואר עד מאוד.

בפרשתנו אנו קוראים על פגישתם של יעקב ועשו אחר שנים רבות שלא נפגשו מאז הברכות שנתן יצחק ליעקב. במעמד זה אומר יעקב אבינו לשליחים אשר שלח לעשו: "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" מסבירים על כך המפרשים: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

ויש כאן שאלה מתבקשת: יעקב אבינו אחרי שעבר את כל עשרים שנות הייסורים בבית לבן: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני" -עברתי ייסורים נוראים. ואחרי כל זאת בא יעקב ומכל המאורעות שהתרחשו עמו במהלך השנים דבר אחד חשוב לו להדגיש לעשיו, ומהו? תדע לך שהייתי עם לבן ואני יודע במה מדובר, אבל לא מספיק זה שאנחנו ממש מנוגדים ושונים זה מזה בהיפך ובתכלית, ועם כל זאת: תרי"ג מצוות שמרתי. מה יעקב בא ללמד אותנו?

והתשובה לכך נוגעת לחיינו ומחזקת. כשאדם עושה מצוות פעמים שהסביבה לא רואה זאת בעין יפה, ומתחילים להתלחשש ולדבר אחד עם השני. ואז האדם הופך להיות ספקן אולי מה שעשיתי זה לא טוב? אולי הייתי באמת צריך לחזור בי ממה שעשיתי?

לא! אדם צריך לדעת שהקב"ה בנה בשבילו את הכביש. אלפי כבישים יש בעולם, וכולם נוסעים בכבישי החיים, אבל כמו שגם בכביש האמיתי יש חוקים, ומה שמחזיק אותם זה הציות לחוקי התנועה הנוקשים, כך גם במערכת המצוות. אדם המקיים מצוות, מקושר כל כולו בעץ החיים, בתורה הקדושה. זה מה שמחזיק אותו ונותן לו זכות קיום וכוח בין גשמי ובין רוחני להחיות את עצמו בעוה"ז. אך חובה על האדם לעלות מדרגה מדרגה בקיום המצוות, עד להגעה אל היעד הנכסף. כל פעם להציב לעצמו יעד אחר ולהתקדם אליו בשמחה, וכל זה כדי לעשות נחת רוח לריבונו של עולם שהוא ברא ומקיים אותנו בכל עת ובכל שעה…

וכיצד מקיימים מצוות למרות המקום, הזמן והדרגה הסביבתית בה נמצאים, על זאת ועוד נוכל ללמוד ממעשהו המופלא של האדמו"ר מבולזו'ב זצוק"ל שקראתי בימי חורפי:

היה זה בשואה האיומה והארורה שכילתה את יהודי אירופה, הרבה' היה ספון עם חסידיו באחת ממחנות המוות ששם שיכנו הגרמנים הארורים את היהודים. באותה שנה לקראת חג החנוכה עז היה רצונו של הרבי להדליק ולהיטיב את נרות חנוכה. וכך החל לשמור אט אט ממנות החמאה שקיבל, עד שהצטברו לכמות מספקת. ביום מן הימים הכריז הרבי באושר: "ברוך ה' יש מספיק חמאה להדליק נרות"

ביום הראשון של חג החנוכה התאספו היהודים הדווים בצריפו של הרבי בשקט בשקט שלא יבחינו בהם הגרמנים, והנה הרבי מברך "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". לפתע קם לו אחד היהודים ואמר "האם למצב שאנו נמצאים בו הלזאת נס יקרא? איננו יודעים אם נמות היום או מחר האם אנו יכולים לקרוא לזה נס?"

ענה לו הרבי תשובה מאלפת שכל אחד מאיתנו צריך לזכור: "אמנם אתה צודק שסכנת קיומו של גופנו ממשית. אך גם אם לא ישאר מגופנו מאום, אך את הרוח הפנימית זו שמלווה אותנו כבר אלפי שנים אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו וזו המיוחדות שלנו, אנחנו נעלה לגן עדן לשבת ביחד עם האבות הקדושים, אנחנו נצחיים.

וזה באמת המסר העצום מסיפור זה את הרוח הפנימית שמלבה את מנועי הקדושה בנו, אף אחד לא יכול לקחת לנו את "תרי"ג מצוות שמרתי" וגם לא חיי הנצח המובטחים לנו.

והלוואי שנזכה לזה באמת!

בברכת שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל.

—
המאמר נכתב לרפואת הורי היקרים
דוד בן שמחה ויפה בת זוהרה הי"ו.
בתושח"י.